אחוזת רקנאטי - בנין ודיור

הדפס מאמר
מזיאון "ראלי" בקיסריה, יצירה ארכיטקטונית מיוחדת, שיזם הארי רקנאטי כדי לשכן אומניות לטינו אמריקאיות בת זמנו, הוקם על גבעה נישאה.הוא מתבלט למרחוק על לובן קירותיו, רעפיו, החומרים, קשתותיו, ריצוף קשתותיו, ריצוף הטרה- קוטה והדקלים.

 
 
מוזיאון "ראלי" בקיסריה הוא דוגמא למפגש מובהק בין האמנויות הפלאסטיות: אדריכלות, פיסול וציור.

המיזוג ביניהן בולט כאן במיוחד, משום שהאדריכל המתכנן נהנה מידע מוקדם ומדויק על אופי המוצגים: ציור ופיסול מייבשת דרום אמריקה.

לכן הוא יצר בקסריה "ארמון" דרום אמריקני מרשים, יוצר דופן בנוף המוזיאונים בארץ, ואפילו מאלה המקובלים ברחבי העולם.

"ראלי" הוא אחד משלושה מוזיאונים שהקים הארי רקנאטי, ממשפחת הבנקאים המפורסמת, לזכרן של הקהיליות היהודיות של ספרד ופורטוגל, לזכר הקהחלה היהודית בסלוניקי, שנכחדה בשואה, ולזכר הוריו, לאון ומתילדה רקנאטי ז"ל.

רקנאטי ורעייתו התמסרו בשנים האחרונות לתחביבם, ליקוט ואיסוף יצירות אומנות, במסעותיהם באירופה ובאמריקה הלטינית. האוסף הלך וגדל במשך השנים, ומחמת חוסר מקום לאלפי חפצי האומנות שצברו, הגו הקמת מוזיאונים פרטיים.

מוזיאון "ראלי" הראשון נמצא בתוך אתר נופש יפיפה בפונטה דל אסטה, אורוגוואי, ובנה אותו האדריכל קינטרו  Quintero.

 

המוזיאון בקסריה, שבבנייתו השקיע הארי רקנאטי כתשעה מליון דולר, הוא הגדול בשלישיה. הוא משתרע על 7,000 מ"ר בנוי, וניצב בתוך שטח מגונן להפליא של כ 40,000 מ"ר. האדריכל שאול שקולניק תכנן והתאים אותו לאקלים, לאור, ולתנאים ההולמים את הארץ. המוזיאון השלישי, הקטן מביניהם, נמצא בסנטיאגו, צ'ילה.


לא מונומלטלי

המוזאונים הם פרטיים, והוקמו שלא למטרת רווח. הכניסה, ל"ראלי" קיסריה היא ללא תשלום, ומיכיוון שהמקום מבקש למכור מזון רוחני בלבד, אין בשטחו בית קפה או מסעדה.

שקולניק הוא יליד אורוגוואי, בעל רקע אדריכלי רחב הכולל ניהול בניה, הנדסת בניה וקונסטרוקציה. הוא נבחר על ידי הארי רקנאטי וקיבל את העבודה, כאשר השטח היה מוגדר והיה עליו לתרגם רעיון אדריכלי על פי המוזיאון בפונטה דל-אסטה, ששטחו קטן יותר מבן דמותו בקסריה.

הארי רקנאטי, שעסקיו הבנקאים נפרדים לחלוטין מאלה של בני משפחתו בארץ, היה מעורב בכל פרט בהקמת המוזיאון, וליווה מקרוב את צמיחתם של כל אבן וקיר, באמצעות פקסים ושיחות טלפון מחרבי העולם. "רצינו שהמבנה לא יהיה מונומנטלי. במקום שקט ורגוע כמו קיסריה אסור שתתרומם מפלצת ארכיטקטונית. חיפשנו סוג של מבנה שיתמזג באופיו של האיזור ויתאים לירק, לתכלת, לצבעי הסביבה ולחומריה, תוך הפגנה מוחלטת של "חוסר שרירים", מסביר שקולניק. בשטח הבניה עמדו עצי חרוב בני 500 שנה, נדירים באיזור, וכדי לשמור עליהם צריך היה לסובב את תוכניות הבניה ב 15 מעלות, ולשלב את עצי החרוב בתכנון הכולל של הגן.


מראה מכסיקני

המבנה הוקרם על גבעה, וכך הוא נקלט בעין בהדרגה, ממרחק-מה.

המבנה הלבן דומה לאחוזה ספרדית פרטית, אולם פסלי הענק המפוזרים בגן והמזרקה הגדולה, אשר בנויה מארבעה גופים לבנים, מסגירים את היותו בנין ציבורי.

קירות הענק החיצוניים של המוזיאון משופעים, וכשהשמש משרטטת עליהם רישומי אור וצל, מקבלים זוויות ראיה משתנות. "הקירות הללו יוצרים מראה מכסיקני", מסביר שקולניק. "אלה הם אלמנטים טרומיים גדולים, שהוצבו לאחר שנלקחו בחשבון בעיות בטחון ועמידות מול רוחות חזקות, הבאות מהים, ומהאקלים הלח. הקירות עומדים כבר קרוב לשנה וחצי, ועדיין לא נזקקו לשיפוץ. הם מצופים בשפריץ עפ גמר של צבע, לבן, וציפוי בלכה אקרילית שקופה, חומר חזק כמו פיברגלס, הניתן לרחיצה והלכלכוך מחליק עליו", הוא מפרט.

כל הפתחים והחלונות מעוצבים בקשתספרדית רחבה, מעץ מהגוני אדמדם.

ואשר לגג - "רצינו להשתמש ברעפים שטוחים, הנפוצים בארצות דרום אמריה וספרד, אבל שיפועי הגגות הכתיבו רעף פורטוגלי גלי, שגם הוא הובא במיוחד מחו"ל.

"בגישה שונה מהסטנדרט המקובל, הקמנו גג מבטון. על הבטון הונחה ערכת מיזוג האויר הגדולה, ואז הורכבו גגות הרעפים הגליים, המשלימים את המראה המיוחד. אחד השיקולים המרכזיים בבחירת הסגנון המבנה, היה הרצון לשדר מסר על הצםוי להתגלות בפנים. המבנה, המזוהה כל כך עם אמריקה הלטינית, מוביל בטבעיות לאמנות שלה המוצגת בתוכו".


מתומנים פתוחים

הכניסה למוזיאון בנויה כרחבה מקורה בקשתות, כאשר המפתן מרוצף בשיש גרניט אדום שהובא מאיטליה, חומר חם המשתדך היטב עם דלת ענקית, מגולפת, עשויה מהגוני.

אי אפשר להימלט משלטי הענק שתלה הארי רקנטי בכניסה, המדגישים בבוטות שטין לו כל קשר עם "קבוצת בנק דיסקונט בארץ", שלטים המעוררים את המבקרים במוזיאון להגיב על כך בספר האורחים.

רוחב הכניסה הוא מאה וארבעים מטר, עומק כשמונים מטר וגובהה מרקיע כמעט לשבעה מטרים. כל ההוד הזה נוסך תחושה של התפעלות, ששקולניק שאף להגיע אליה כשהוא נזכר בימי היותו סטודנט, בעמדו נפעם מול הכנסיה הגותית האדירה בשרטר, צרפת.

לאחר הכניסה, מתמקדת העין בשלושה מתומנים המהווים פטיו, כשבכל אחד מהם מזרקה וחלקת דשא קטנה. שני מתומנים במפלס העליון המהווים מסגרת לפסל ענק ומוכר מברונזה, שלשו נשים כפריות בשרניות, של הפסל ארמנדו אמאייה ממכסיקו. המתומן (הפטיו) השלישי מתחיל במפלס התחתון ובוקע במרכז רצפת הגלריה וממשיך עד הגג.

"כל הפרויקט מבוסס על מתומנים פתוחים. צורת המתומן, עם זוית של 54 מעולות, מאפשרת מבט נוח על תמונה כשמתקרבים אליה, וגם כשפונים לעבר תמונה אחרת - עדין אפשר להפרד מהקודמת על ידי מבט נוסף" מסביר שקולניק.

אלמנט האור הוא אחד הנתונים העיקריים בתכנון כל מוזיאון. כאן משמשים שלושת המתומנים גם גופי תאורה, המחדירים תאורה טבעית דרך הפתחים המקושתים. כיווני השמש בימי הקיץ הארוכים ובשאר ימי האור, וכן מיקום החלונות וגובהם חושבו כך, שאין פגיעה ישירה של קרינה על התמונות. אור חזק החודר פנימה מושלך על הקירות, ואלה מחזירים אור מרוכך.
 
טרה-קוטה מאורוגוואי
חלוקת האולם הגדול על ידי המתומנים, וגובהו של האולם, מאפשרים קליטה נכונה של תמונות הענק (הגיעות לעיתים לרוחב 9 מ' וגובה 4 מ'), ובאותה מידה לאפשר מרחב נשימה לפסלי הברונזה הגדולים.
למרות המרחב והגודל, יש במקום תחושה ביתית, המועברת מרצפת הטרקוטה האדמדמה, שהובאה מאורוגוואי, לאחר שבכל אגן בים התיכון לא נמצא הגוון המיוחד הזה.